הבנקים נסגרים לפלסטינים, החקיקה תקועה

בכספות של הבנקים המסחריים ברמאללה, שכם וחברון מונחים כ-15 מיליארד שקל במזומן, שהונפק על ידי בנק ישראל אך אין דרך להמיר אותו לכסף דיגיטלי. זה המצב עוד לפני שהמשבר האמיתי מתחיל: בנק הפועלים ובנק דיסקונט הודיעו רשמית לעמיתיהם הפלסטיניים ולמשרד האוצר כי בעוד פחות מחודש, בסוף אוגוסט, יפסיקו לחלוטין לספק לבנקים הפלסטיניים שירותי בנקאות מתכתבת – הצינור הפיננסי שדרכו שקל בחשבון בבנק ברמאללה מגיע לחשבון בבנק בתל אביב.

בלי הצינור הזה, חברת החשמל הפלסטינית לא תוכל לשלם לחברת החשמל הישראלית, והסוחר הפלסטיני לא יוכל לשלם לתנובה, לדלק או ליבואני התרופות. כ-90% מהסחר הפלסטיני עובר דרך ישראל, ושני הבנקים האלה מסלקים עבורו כ-51 מיליארד שקל בשנה. נגיד רשות הכספים הפלסטינית, יחיא שונאר, תיאר את המצב בתדרוך לדיפלומטים ברמאללה השבוע במילים חדות: זה לא מדרון, זה צוק.

אזעקה בינלאומית ואשמה דיפלומטית

הכנס שכינסה הרשות המוניטרית הפלסטינית בשבוע האחרון, בשיתוף נציגי האו״ם, הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, נקרא בשם המעיד על עצמו: נקודת השבירה. הבנק העולמי הזהיר עוד במאי כי אי הוודאות סביב הבנקאות המתכתבת מהווה סיכון מערכתי מיידי למגזר הפיננסי הפלסטיני.

הסוגיה כבר חצתה את גבולות הדיון הכלכלי הטהור. בסוף 2024 פרסמו שרי החוץ של בריטניה, צרפת וגרמניה הודעה משותפת שקראה לישראל להאריך את כתבי השיפוי בשנה לפחות, ולהפוך הארכות עתידיות לשקופות וצפויות, מנותקות משיקולים פוליטיים. כעת, באווירה בינלאומית עוינת בהרבה, קריסה של המערכת הבנקאית ביהודה ושומרון לא תיתפס בעולם כתקלה טכנית, אלא כמדיניות ישראלית מכוונת.

חברה ממשלתית שמוכנה אך לא פועלת

הבנקים הישראליים נגררו לתפקיד הזה באמצע שנות ה-90, בעקבות הסכמי אוסלו ופרוטוקול פריז, ומאז מבקשים לצאת ממנו. ב-2017 הגיעה המדינה להסדר: כתב שיפוי משפטי מפני תביעות, שיפוי כספי, ובעיקר התחייבות מפורשת להקים חברה ממשלתית שתחליף את הבנקים בתפקיד.

החברה הזו כבר קיימת. יש לה מנכ״לית, ד״ר גיתית גור-גרשגורן, לשעבר הכלכלנית הראשית של רשות ניירות ערך, ובנק ישראל אף חיבר אותה למערכת התשלומים הלאומית זה״ב. מבחינה טכנית היא ערוכה לפעולה, אבל לא פעלה אף יום אחד, כי תיקוני החקיקה הנדרשים תקועים מ-2022. ארבע שנים של דחייה נובעות מכך שאף גורם פוליטי לא רוצה להיות חתום על חוק שמטרתו המוצהרת היא לאפשר לבנקים ברשות הפלסטינית להמשיך לתפקד, בטח שלא בעת הזאת.

הפתרון הנבחר: לדחות לממשלה הבאה

במקום החקיקה נבחר פתרון אחר: דחייה שגרתית. משרד האוצר מאריך את כתבי השיפוי לבנקים כל חצי שנה, וההארכה האחרונה בתוקף עד סוף 2026. במקביל המדינה מבקשת מהבנקים להמשיך לפעול עוד קצת, עד לאחר הבחירות, כך שהממשלה הבאה תיאלץ להתמודד עם הבעיה.

אלא שהכנסת התפזרה ב-17 ביולי, הבחירות ייערכו ב-27 באוקטובר, וממשלה חדשה תושבע במקרה הטוב רק ברבעון הראשון של 2027. הבקשה מהבנקים אינה גשר לפתרון אלא גשר להמשך הוואקום. הבעיה מוכרת, מתועדת ומכומתת, אך ממשלה אחר ממשלה מעבירה אותה הלאה מבלי לשלם את המחיר הפוליטי של החקיקה.

הבנקים לא מוכנים להמתין

הבנקים המסחריים, שרואים בהמשך הפעילות סיכון של מימון טרור והלבנת הון, לא מתכוונים לחכות עד דצמבר. הם יוצאים בסוף אוגוסט, בעוד כתב השיפוי עדיין בתוקף, מה שמעיד כי הסיכון שהם חוששים ממנו – תביעות מחוץ לישראל ובעיקר יחסיהם עם הבנקים המתכתבים בחו״ל – כבר גדול מכדי להמשיך.

אפשר להבין את חשש האוצר: חברה ממשלתית שמסלקת תשלומים עבור גופים ברשות הפלסטינית עשויה להפוך את המדינה עצמה לנתבעת בתביעות מימון טרור, במקום בנק מסחרי שניתן לשפות. אבל הטיעון הזה כבר לא רלוונטי, שכן המדינה חשופה במלוא הסכום כבר היום דרך כתבי השיפוי המתחדשים. ההבדל היחיד הוא שכעת היא נושאת בחשיפה בלי שום שליטה על המנגנון.

המזומן שמצטבר בלי פתרון

בנק ישראל קולט מדי שנה 18 מיליארד שקל מהבנקים הפלסטיניים, לפי מכסה שנקבעה כאומדן לצריכה לגיטימית, שכר עובדים פלסטינים ורכישות ישראלים בשטחים. מספר העובדים הפלסטינים בישראל ירד בין השנים מכ-100 אלף לכ-20 אלף בלבד, אך המכסה מעולם לא עודכנה, וכמות המזומן שמצטברת מעל למכסה דווקא גדלה.

אין דרך לדעת בוודאות מהיכן מקור העלייה, בין עלייה בצריכה של ישראלים בשטחים לשימוש בצינור להלבנת הון פלילי. איש לא יודע את החלוקה המדויקת, כי מזומן אינו מסומן. מה שבטוח הוא שהמזומן שלא נקלט נותר בשקיות, והבנקים הפלסטיניים סופגים את העלות. הבנקים היוצאים, הפועלים ודיסקונט, הם אותם בנקים שמזכים את המזומן שבנק ישראל קולט – כך שהניתוק מהבנקאות המתכתבת שומט גם את נקודת הנחיתה של מנגנון המזומן כולו.