בפרק טעון במיוחד של שראכה (شراكة) מארחים עלי שעבאן ונתי שיינפלד את משה פייגלין לשיחה ישירה, חריפה ולא מתפשרת על אחת השאלות הקשות ביותר בישראל שאחרי 7 באוקטובר: האם עדיין אפשר לדבר על שותפות בין יהודים לערבים, גם מול תפיסות עולם שמציבות סימני שאלה על עצם האפשרות לחיים משותפים?
פרק חדש של שראכה (شراكة) עם עלי שעבאן ונתי שיינפלד מביא לשיחה את משה פייגלין, לדיון גלוי וחריף על אחת השאלות הכואבות ביותר בישראל שאחרי השביעי באוקטובר: האם אפשר עדיין לדבר על שותפות בין יהודים לערבים, כשיש מי שמטיל ספק בעצם האפשרות לחיים משותפים. כבר בפתיחה מעמת עלי את פייגלין עם אמירותיו הקשות ביותר על עזה, ערביי ישראל, יהודה ושומרון והאסלאם, ושואל אם מדובר בגזענות או בתפיסת עולם שנולדה מכאב, מפחד ומראייה היסטורית. פייגלין משיב ללא כחל וסרק, ומציג את עמדותיו על עזה, על מקום המוסלמי במדינה יהודית, על נאמנות ועל ברית.
השיחה נעה בין הרצון של עלי למצוא נקודות אור וגשרים אפשריים, לבין עמדתו של פייגלין שלפיה תחילה יש להכיר בזהותה היהודית של המדינה מול מה שהוא מגדיר כאיום תרבותי ודתי. עולות שאלות בדבר האפשרות שערבי מוסלמי יהיה ציוני, האם שירות בצבא משנה את מעמדו, האם יכולה להיות במדינה הנהגה ערבית, והיכן עובר הגבול בין שוויון אזרחי מלא לבין בית לאומי יהודי בלבד. הדיון נוגע גם בהבחנה שפייגלין עושה בין היחיד לקולקטיב הלאומי, ביחסו לדרוזים ולברית שנכרתה עם מי ששירתו לצד ישראל, ובטענות שמעלה עלי בדבר האפרטהייד הגלום בעמדות אלה.
הפרק גולש גם לעיסוק בשאלת אופייה של ישראל, מדינת כל אזרחיה מול מדינה יהודית, למקומו של האסלאם באירופה, ולניסיון של עלי לאתר במקורות המוסלמיים עצמם נקודות חיבור מחודשות ליהודים ולארץ ישראל. זהו פרק לא קל להאזנה, טעון ולעיתים כואב, שמנסה לברר אם שותפות אמיתית יכולה לצמוח דווקא מהמקום שבו מפסיקים לטייח ומתחילים לדבר בגלוי על פחד, זהות, אמונה וגבולות.
