בפרק חדש ומרגש של ״חושך ואור״, בנצי ברופמן מארח את עידית אהל, אמו של המוזיקאי ושורד השבי אלון אהל, לשיחה על אמונה, תקווה, מוזיקה והדרך הארוכה מהחושך בחזרה אל החיים.
בפרק של "חושך ואור" מארח בנצי ברופמן את עידית אהל, אמו של המוזיקאי ושורד השבי אלון אהל, לשיחה על אמונה, תקווה ומוזיקה בדרך הארוכה מהחושך בחזרה אל החיים. עידית חוזרת לרגע שבו נודע לה כי אלון נחטף ולהחלטה שקיבלה כבר באותו לילה, שהוא יחזור הביתה בחיים, ומספרת כיצד החזיקה באמונה הזו במשך שנתיים של חוסר ודאות וטראומה מתמשכת.
השיחה נוגעת בסיפור הפסנתרים הצהובים והמסר שהפך לסמל של הקמפיין להחזרת אלון, ובאופן שבו המוזיקה שימשה כקולו בזמן שלא יכול היה להשמיע את קולו בעצמו. עידית מתארת את החיבור שנוצר סביב הפסנתרים בין אנשים שלא הכירו זה את זה, את הקשר בין שירה, תפילה ותקווה, ואת הרגע שבו עמדה לבדה מול פסנתר ריק בהיכל התרבות ודמיינה את אלון חוזר ומופיע על בימה, זמן רב לפני שהדבר קרה במציאות.
לצד השמחה על החזרה, הפרק עוסק גם בקושי ובתהליך השיקום הממושך: הכאב הפיזי שחש אלון בחזרתו לנגן בפסנתר לאחר שנתיים, הצורך ללמד את הגוף מחדש, והדרך שבה האמנות, לצד תמיכת הסביבה, סייעה למשפחה להתמודד עם הטראומה. עידית משתפת גם בתפיסת עולם שמעדיפה לראות את החיים כמסע ולא כמאבק, ובלקחים שהפיקה מהתקופה על גמישות מחשבתית, הקשבה לצרכים האישיים ובחירה כיצד להגיב למצבים שאין עליהם שליטה.
