מפקד צוללת בן 34, נכד לנספה באסון הדקר

בצהרי יום שבת, 28 בפברואר 2026, היו אמורים סא"ל ר' ואשתו לארח זוג חברים. בשעה שמונה בבוקר הם לקחו את בתם הפעוטה להוריו של ר', המתגוררים בסמוך, וחזרו הביתה כדי להתכונן לבואם של האורחים. ״בדיוק כשהכנסתי עוגה לתנור הייתה התרעה מקדימה על פתיחת מערכה מול איראן״, מתאר ר' את יריית הפתיחה של מבצע שאגת הארי. כמפקד הצוללת אח"י דולפין, הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות: ״הקפצתי את אשתי להוריי, חזרתי הביתה, עליתי על מדים, לקחתי תיק ונסעתי לבסיס״.

כמה שעות אחר כך הוא כבר היה בים. חמש הצוללות של הצי הישראלי, ובהן זו שלו, הגיחו מתוך ההאנגרים בבסיס חיל הים בחיפה והחלו עושות את דרכן אל זירות הלחימה. סא"ל ר', בן 34, נכנס לתפקיד מפקד אח"י דולפין רק כחודש לפני פרוץ המבצע. לתפקיד יש עבורו משמעות אישית עמוקה: הוא נכדו של אחד מ-69 אנשי הצוות שנספו באסון הצוללת הדקר בשנת 1968. שמו של הסב אינו מתפרסם מטעמי ביטחון מידע, כדי לא לחשוף את זהות הנכד המחזיק כיום באחד התפקידים המסווגים בצה"ל.

שבועות בניתוק מוחלט מהעולם

לדברי סא"ל ר', עיקר הזמן במהלך המבצע עבר מתחת לפני הים, כשהצוללת מנותקת כמעט לחלוטין מהמפקדה וללא כל תקשורת עם העולם החיצון. ״אף אחד חוץ מאיתנו לא יודע את המיקום המדויק של הצוללת״, הוא מסביר. לדבריו, בבור המבצעים של חיל הים יודעים רק את האזור הכללי שבו הוא פועל, אך אינם יכולים לעקוב אחרי הפעילות בפועל. דיווחים שאינם דחופים מועברים רק כאשר הצוללת מתרחקת מחוף האויב ומכלי שיט אחרים, ובזמן קצר ככל האפשר.

אשתו ש' מספרת: ״הוא עוד הספיק להתקשר לפני שנכנס לצוללת, אבל זו לא הייתה שיחה ארוכה. אמרתי לו, תשמרו על עצמכם, וזהו. לא היה לי מושג מתי יחזור. הפעם הבאה ששמעתי ממנו הייתה אחרי כמה שבועות, כשהם חזרו לחוף לריענון של 24 שעות, ואז יצאו שוב לים לכמה שבועות״.

עבור אשתו, ש', בת 33 וכלכלנית בחברת טבע, הניתוק הוא האתגר המרכזי בחיי המשפחה. ״הוא כותב לי: אני מכבה את הטלפון, ואני יודעת שהפעם הבאה שאדבר איתו יכולה להיות בעוד כמה שבועות״, היא מספרת. לדבריה, מדובר במצב שאינו קיים באף תפקיד אחר בצבא – ללא הודעות, שיחות טלפון או אפשרות לאחל לילה טוב לילדה.

ש' מתארת ערב שבו נפל טיל איראני לא רחוק מהיישוב שבו היא מתגוררת. ״זה היה בום שלא שמעתי בחיים, והיה לי ממש קשה ביום שאחרי. גם לילדה״, היא אומרת. לדבריה, למרות שיכלה לבקש מקצין האג"ם של שייטת הצוללות להעביר עדכון לבעלה, בחרה שלא לעשות זאת, כדי שיוכל להתרכז במשימה. סא"ל ר' נודע לו על נפילת הטיל רק לאחר שחזר לבסיס.

הקשר המשפחתי לאסון הדקר

הדקר, שהפליגה מאנגליה לחיפה לקראת כניסתה לשירות בחיל הים, נעלמה במצולות ב-25 בינואר 1968 עם 69 אנשי צוות. שרידיה התגלו רק ב-28 במאי 1999, כ-485 קילומטרים מחופי ישראל, לאחר 31 שנות חיפושים. סא"ל ר' היה אז בן שבע, וגדל על סיפור הצוללת האבודה ועל דמות סבו שלא הכיר.

״הסיפור של הדקר תמיד היה נוכח בבית, בעיקר מאז שמצאו את הצוללת״, הוא מספר. הוא מזכיר שני אירועים שנחרתו בזיכרונו מילדותו: האזכרה הממלכתית השנתית בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, שבה ניצבת אנדרטה לזכר צוות הדקר, וטקס ההישט השנתי במפרץ חיפה, המתקיים ביום שישי הראשון שאחרי תאריך מציאת הצוללת, בסוף מאי או תחילת יוני.

לפני כשלוש שנים השתתפה צוללת אח"י רהב בטקס ההישט, שבמהלכו הושלכו למים 69 זרים, אחד לזכר כל אחד מהנספים. ״בטקס האחרון, כשכבר הייתי מפקד אח"י דולפין, התעקשתי שהצוללת שלנו תעשה את זה״, מספר סא"ל ר'.

תמונת הסבא במשרד הנכד

סא"ל ר' מספר כי לא הכיר את סבו מסיפורים אישיים, שכן אביו היה ילד קטן בעת האסון וסבתו נפטרה כשהיה בן 11. מי שסיפרה לו רבות על הסב היא סבתו מצד אמו, וכן חמישה אנשי צוות שהיו אמורים לשרת עם הסב בדקר אך הורדו ממנה טרם היציאה מפורטסמות' או בדרך, בגיברלטר, ובכך ניצלו. ״גם הם סיפרו לי על סבא – איזה בן אדם, לוחם וחבר הוא היה״, הוא אומר.

בקיר משרדו בבניין שייטת הצוללות תלויה תמונת הסב במדי חיל הים, לצד ספרים שנכתבו על אסון הדקר ולוח עץ עם דגם הצוללת ופיסת מתכת ובה הכיתוב ״גשר לזכרם״ – חתיכה שנחתכה מגשר הפיקוד המקורי של הדקר, שהוצא מהים ונמצא כיום במוזיאון חיל הים. סא"ל ר' מציין כי בתו נולדה בדיוק ביום השנה למציאת הדקר, עובדה שנודעה לאשתו רק בדיעבד. ״הלידה הייתה ב-23:30 בלילה״, מספרת ש'. ״רק בדיעבד נודע לי שזה התאריך שבו מצאו את הצוללת״.

טקס המינוי שנדחה בגלל המלחמה

הטקס שבו הוענקה לסא"ל ר' דרגת סגן אלוף התקיים במוזיאון חיל הים בחיפה, למרגלות גשר הפיקוד של אח"י דקר, לבקשתו האישית. בפברואר השנה פורסם בדף הפייסבוק של חיל הים פוסט המבשר על מינויו של נכד לנספה באסון הדקר לתפקיד מפקד צוללת. ראיון עמו נקבע ליום הראשון במרץ, אך יום קודם לכן פרץ מבצע שאגת הארי.

״כשיצאתי לים בשבת בבוקר כיביתי את הטלפון והשארתי אותו בבסיס״, הוא משחזר. כשחזר לחוף לריענון כעבור שבועות, גילה מאות הודעות שהמתינו לו, ובהן הודעה מדוברת חיל הים שהראיון נדחה בשל המצב הביטחוני. כמו רוב הישראלים, גם הוא הופתע כששמע את ההתרעה ב-28 בפברואר, אולם אשתו ש' מספרת כי כבר שנה קודם לכן חזתה מצב דומה: ״ברגע שהוא יקבל פיקוד על צוללת, תוך חודש-חודשיים תפרוץ מלחמה עם איראן״, אמרה אז.